 |
| מתחם הילדים תודה ל"עזרה" על התמונה |
שניים מאתנו חיכו שם לקבל את פני הבאים, בעוד אני והדס מחדדים את חושינו, מחפשים ילדים וקוראים להם לבוא לפעילות הכרות במתחם הילדים. במסע החיפושים הגעתי לכמה נדנדות בסגנון "טרזן" שהשתלשלו מטה מן העצים ועליהם נתלו ילדים מחויכים. היה נראה שהם כ"כ נהנים ושום משפט הזמנה שהעלתי בדעתי לא היה נשמע לי מפתה כמו הנדנדות האלו בפתח היער הפראי והיפיפה. "שלום חמודים, אנחנו תכף מתחילים פעילות הכרות במתחם הילדים ואני אשמח שתבואו." ניסיתי בפשטות והצבעתי לכיוון המתחם. "מה יהיה בפעילות ?" שאל אחד הילדים במבטא מוזר. בהיתי בו לא מבין, הרי זה ברור מכירים אחד את השני בפעילות הכרות. "מה יהיה שם? כדי שאני אדע אם אני רוצה לבוא.." הוא חזר ואני התאוששתי ועניתי " יהיו כמה משחקי הכרות כדי שכולנו נוכל להכיר אחד את השני, כדאי לבוא." הוא הנהן אבל לא היה ברור לי מה זה אומר. זרקתי עוד משפט שממליץ לשאר הילדים להגיע והלכתי משם.
תוך כמה דקות הגיעו למתחם שמתחת לעץ האלון כחמישה עשר ילדים, הבטתי בהם ולא ראיתי את הילד איתו דברתי בנדנדות. ברכנו את הילדים לשלום ופתחנו במשחק "פלונטר". אחד המשתתפים מחזיק כדור של חוט ביד אחת, ביד השנייה הוא מחזיק חלק מהחוט, הוא אומר את שמו ועוד איזה משהו בשביל ההכרות [אנחנו בחרנו בתחביב אהוב] וזורק את הכדור בעודו ממשיך להחזיק בחלק מהחוט. בסוף נוצר פלונטר אותו צריך לפתוח. תוך כדי המשחק שהלך טוב בהתחלה הצטרפו הילד מהנדנדות וארבעת אחיו. האח הגדול קבל את החוט, ולאחר שציין שהוא אוהב תנ"ך הוא סרב להעביר אותו והמשיך לגלול בפנינו את תחומי העניין הרבים שלו. לבסוף הוא העביר את החוט אבל הוא ושלושת אחיו [בעיקר השניים הגדולים] המשיכו לא לשתף פעולה עם הפעילות וממש להפריע. אני נבהלתי מהתנהגות הילדים ופחדתי שאצטרך פשוט להתמודד אתם כל הפסטיבל. אבל יחד עם זה הבנתי שהם בעצם צריכים קצת גבולות יחד עם הרבה אהבה ונראות. הדס הבינה את זה מהר ונתנה להם את הגבולות להם הם היו צריכים בחמלה ועדינות. כמובן שהם עוד לא ממש נרגעו, היה צריך זמן עד שהם ירגישו יותר בנוח. כשסיימנו את הפעילות ספרנו לילדים על הפעילות הבאה והתפנינו לעזור למשהי שבכתה. בעודנו מחבקים אותה הגיע האח הגדול "אוי למה את בוכה? בבקשה אל תבכי, את רוצה שאביא לך טישו?" היא הנהנה. הוא נעלם לכמה דקות וחזר עם ערימה גדולה ומעט רטובה של טישו "ניסיתי להביא גם כוס מים אבל הכל נשפך עלי". איזה כיף כל כך מהר אחרי הטלטלה שעברנו מחוסר שיתוף הפעולה זכינו לראות את הצד היפה והמקסים של הילד.
שיבצתי את עצמי לכמה שעות רצופות על הבוקר של שבת, כדי שבשאר היום אהיה פנוי להיות בפסטיבל [או בעוד סידורים לקראת ההופעות של הלילה כמו שגליתי אח"כ] והלכתי משם כדי לשטוף מעלי את הזיעה ולהתלבש לקבלת שבת. שבתי מההפוגה המרעננת והתיישבתי במעגל המבוגרים מוכן לקבל את השבת. התחלנו לצלול אל תוך התפילה בעוד ברקע קולות של ילדים צועקים ממתחם הילדים. תפיחה על הגב שלי "איפה מדליקים את האור למתחם ילדים?" שאל אותי שליו שהיה זה זמנו להיות עם הילדים. הלכתי להראות לו ובדרך הוא ספר לי שחבורת האחים השתוללה והתחילה להרוס כמה דברים שבנינו. הדלקתי את האור ודברנו עם הדס, היא אמרה שהיא דברה אתם, שלא נדאג ובקשה משליו שישחק אתם. הוא שחק אתם וכולם נהנו מאוד. אחרי הקבלת שבת, מאוחר בלילה המשיכו לשיר סביב המדורה. התיישבתי שם וראיתי את אחד האחים יושב שם עדיין ושר בהתמסרות.
שבת בבוקר, קמתי תשוש אחרי מספר זעום של שעות שינה. השמש זרחה מעלי, מה השעה? 7:30 בדיוק בזמן בשביל שאספיק להתקלח ולאכול איזה משהו לפני שאני פותח את מתחם הילדים ולוקח את כולם לטיול ביער.
הפעם הגיעו כמה ילדים חדשים, לקחתי בקבוק מים יזמתי סבב הכרות קצר ויצאנו לטיול. היציאה לטיול ביער עוררה את הסקרנות של הילדים והוקפתי בשאלות, חלקן על דברים שאפילו לא שמתי לב אליהם. אחרי שעניתי על כמה מהן הזמנתי את כולם למצוא תוך כדי ההליכה משהו שהם אוהבים- אבן, פרח, ענף... ולקחת אותו אתם.
נעצרנו בצל של עץ בצד הדרך "נבנה עכשיו פסל מהדברים שהבאתם" אמרתי לכולם. "בוא נבנה נץ" הציע אחד הילדים. כולם הסכימו אז הוא ספר לנו איך נראה נץ והחלנו במלאכה.
מכות! שניים מהאחים התחילו להכות אחד את השני. מיד הפרדתי "הוא התחיל, לא הוא התחיל" הם מיד התחילו להסביר. החזקתי אותם בכוח אבל בחיבוק ואמרתי שלא חשוב לי מי התחיל כי שניהם כל הזמן מתגרים אחד בשני. הסברתי שאני מאוד רוצה שהם יהיו שם אתנו אבל שזה אפשרי רק אם הם יכולים להשתלט על עצמם. באופן פלא זה עבד. הם נרגעו.
כשסיימנו עם הפסל חזרנו בדרך אחרת, דרך חשוכה בתוך היער. "אני מפחד, אתה יכול לתת לי יד" אמר אחד האחים ואני התפלאתי לראות שהוא מפחד בעוד הילדים הקטנטנים הולכים שם בשמחה. איזה יופי לאט לאט התמונה מתבהרת, מתחת לקליפה הם בעצם מאוד חמודים ורגישים.
לקחתי אותם אל מתחם הילדים, המשכתי להיות אתם עוד כמה שעות, בלי להנחות שום דבר רק עזרתי לאלו שהנחו. היה תענוג לראות כמה מהר הם נקשרו אלי, ואפילו יותר אני אליהם. איזה מתוקים.
בהמשך הפסטיבל גיליתי עוד ועוד על הילדים המקסימים האלו והבנתי שאני רוצה בקרוב לעשות משהו עם ילדים. אולי להשתלב איכשהו בבית הספר הדיאלוגי "מיתר" שבבית אורן. כמישהו שמתעניין בחינוך ויש לו גם דעה וגישה מסוימת זו יכולה להיות דרך נפלאה להתנסות, לחקור וללמוד...
"אני רוצה ללכת לארגן את התיק שלי כדי שאוכל לנסוע הביתה, אז את יכולה לקום?" שאלתי ילדה מתוקה בת חמש שישבה עלי. היה זה יום ראשון, סוף הפסטיבל וראיתי את אמא שלי מתארגנת לקראת הנסיעה הביתה. "לא" אמרה הילדה. "טוב אז אני אקח אותך אתי" אמרתי וקמתי יחד אתה "רוצה גם לבוא אתי הביתה?" שאלתי אותה "כן! בטח!" היא צחקה. "גם אני רוצה!" קפצה אחותה התאומה מאחורי אחד העצים.
1 תגובות:
אויש...נעים להזכר. מדהים אותי עכשו להזכר בהתנגדויות שהיו לכמה ילדים במתחם ואיך ההתכוונות לאהבה, פשטות, אי שיפוטיות ומסירת מסר שאין הכרח וחובה (ומתוך כך לא צריך לסבול) כי הכל רשות למרות שיש חוקים ברורים עזרה לכל אחד מהאחים למצוא את הדרך שלו להראות באורו, להתקבל ולהנות.
זהו תפקיד החינוך, זהו תפקיד של מסגרת תומכת - אינשאללה שזה יוכל לקרות בבתי החינוך העתדניים.
תודה על הזכות להיות שותפה שלך בדרך, תודה על החיוך, התמיכה, ההשראה שאתה נותן לי,
באהבה,
הדס
הוסף רשומת תגובה