מפגש בגובה העיניים

תמיד נהניתי יותר לשוחח עם אנשים מבוגרים מאשר עם בני גילי. כבר בגיל חמש או שש, בחגים או בסופי השבוע הייתי מסתובב על המדשאות של בית ההארחה במקום בו גרתי, מוצא אנשים ומתיישב לדבר אתם. הם היו מופתעים לראות ילד בגילי מתיישב כך בחופשיות ליד זרים ומתחיל לדבר אתם על מדיטציות, טיפוס עצים, סיפורים חסידיים, שלום עולמי ועוד נושאים רבים ומגוונים. אבל לי זה היה עניין שבשגרה, הייתי מתיישב אומר שלום עם חיוך ומתחיל לדבר. אחרי שיחה שלפעמים גם ערכה שעות הייתה מוצאת אותי אמא ומזכירה לי שאני צריך גם לאכול.

חיינו אז כקהילה במצוקי דרגות, מקום על צוקי מדבר יהודה אשר משקיף על ים המלח. הקהילה הייתה קטנה, בין חמישה עשר לעשרים אנשים שעבדו יחד עבודה רוחנית והיו בעלי תפיסת עולם שונה מהמקובל.
המפגשים אתם היו תמיד בגובה העיניים, היה ברור כמובן שאני ילד והם מבוגרים אבל זה לא יצר סמכות או התנשאות. הבדל הגיל לא היה ברור רק בתיאוריה אלא גם בה לידי ביטוי בכך שהם חינכו אותי. לא מתוך סמכות והתנשאות אלא מתוך התבוננות צנועה בצרכים העמוקים שלי והצעת ומענה עליהם. הרבה מחנכים חושבים שהם מדברים עם הילדים בגובה העיניים אבל הם בעצם לא! העניין במפגש בגובה העיניים הוא שמתקיים בו מפגש אמיתי. בדרך כלל אותם מחנכים או הורים "עושים כאילו" הם מדברים עם הילדים בגובה העיניים, אבל מה הם באמת רוצים? הם מנסים שבסופו של דבר הילד יסכים אתם. המבוגרים בקהילה בה חייתי האמינו שמה שיש לי לומר הוא חשוב, והיו מוכנים, ואפילו נלהבים, ללמוד ממני. יכול להיות שזה גם מה שיצר אצלי מוכנות ורצון ללמוד מהם?  

שנים לאחר מכן, ביום ההורים בחטיבת הביניים, נתקלתי בחוויה הפוכה.

"אתה חכם, אני יודע שאתה יכול להשקיע יותר בלימודי ערבית" אמר לי המחנך. "גם אני יודע שאני יכול להשקיע יותר בלימודי ערבית, אבל אני לא ממש מעוניין" עניתי. "למה?" הוא שאל. "איך שמלמדים את זה משעמם אותי ממש וזה גם לא חשוב. ערבית מדוברת אני אשמח ללמוד, אבל ערבית ספרותית אין לי למה" הבאתי את הטיעון הנפוץ של אלו שלא משקיעים בערבית. "אני מבין מה אתה אומר, אבל בכל זאת אני חושב שכדאי לך להשקיע יותר בערבית. זה לא שבשביל הציונים הטובים שלך אתה לא ישן בלילות, זה בא לך בקלות אז למה שלא תעשה את אותו הדבר עם מקצוע הערבית? זה לא יכול להזיק לך" הרגשתי לא נעים וגם קצת מותקף, הוא הבין מה אני אומר אבל לא באמת הקשיב לי. אמא שלי הצטרפה לשיחה: "תשמע, יהוא הוא לא ילד שלא משקיע, אתה רואה שכמעט בכל שאר המקצועות יש לו ציונים מעולים, אני חושבת שזה לא נורא אם בערבית הוא יקבל 70 ויעבור." שמחתי שהיא הבינה אותי, אבל גם לא היה לי נעים שהיא מגוננת עלי. אני בכלל לא הבנתי למה היא צריכה להיות שם, הרי אני אספר לה הכל אח"כ והמחנך יכול לדבר אתה בנפרד. בכך שאמא שלי צריכה להיות שם הוא הפך אותי לילד קטן ושם אותי בעמדת נחיתות. כל מה שהוא רוצה להגיד לי הוא יכול לאומר לי ישירות ואני יכול לענות לו ולהסביר בדיוק מה אני חושב, מרגיש ומתכוון. "נכון הציונים האחרים שלי מעולים. אבל בערבית אני לא מצליח להתעניין, וזה בסדר שאקבל במקצוע אחד 70 לדעתי, גם זה לא יכול להזיק לי." חזרתי על דברי אמי כדי להראות שאני יכול לדבר בשם עצמי ושאני מעוניין שידבר אתי." טוב, כמובן אני לא יכול להכריח אותך אבל אני אמרתי את דעתי ואני מציע לך לשקול את זה יותר ברצינות, זה סתם מוריד לך את הממוצע" הוא אמר בחיוך ושם נסגרה השיחה. כמובן שרצון להשקיע יותר בערבית זה הדבר האחרון שהשיחה הזאת עוררה אצלי.

לא הייתה לי איזושהי שנאה למקצוע הערבית, הבעיה שלי הייתה שהוא לא התקשר לחיי אלא היה תלוש [מה שיכל היה להשתנות בקלות רבה עם מעט יצירתיות]. בעיה שלא מסתכמת בערבית אלא קיימת בכללי בשיטת הלימוד בבית הספר. אני ניסיתי להגיד לו את זה והוא ענה במשפט המוכר  "אני מבין מה אתה אומר, אבל...". במקרים כאלו אפשר לתרגם את המשפט ל "אני מבין מה אתה אומר, אבל לא אכפת לי כי מה שאני אומר יותר חשוב" וכמובן שכשהוא אמר זאת זה לא באמת נתן תחושה שהוא מבין את מה שאמרתי.  בדיבור בגובה העיניים זה אפשרי לגמרי שלמבוגר תהיה דעה אחרת והוא לא אמור להיכנע לדעת הילד אבל השיחה ודרך הפעולה תהיה של הקשבה ולא פסילה, של התחשבות בדעה ובצרכים שהילד מבטא ולא התעלמות מהם.

אותו זיוף של שיח בגובה העיניים לא נובע מתוך רוע, הוא פשוט קל יותר. כדי באמת להיות פתוחים להקשיב וללמוד מהאחר אנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלנו, דבר לא נעים בכלל. אבל כמו שכבר אמרו- הדרך הקלה היא לאו דווקא הדרך הנכונה- או המעניינת.