פרידה מאמא

אז אחרי שבפעם השישית לפחות היא הסבירה לי את כל ההוראות, אמא ונמרוד, בן זוגה, נכנסו לרכב ונסעו. הם נסעו לרומא לכבוד יום הנישואים שלהם, ואני נשארתי עם אחי הקטן לארבעה ימים.
בהתחלה הקראתי לו סיפור, ועוד אחד, אח"כ הוא שאל אותי על העיר רומא ובפעם הראשונה מאז שהורדתי את "GOOGLE EARTH" מצאתי לו גם שימוש. בעוד אנו ממשיכים ומשחקים לאט לאט הגיע לו הערב ואחי התחיל להשמיע פיהוקים. "אתה כבר רוצה לאכול וללכת לישון?" שאלתי אותו והוא ענה שכן. אכלנו והוא השאיר צלחת חצי מלאה, לא התווכחתי כי אכלנו לא מזמן וידעתי שהוא כבר מלא. אני עוד הייתי רעב והייתה לי דילמה, לאכול עכשיו או אח"כ את מה שהוא השאיר בצלחת. ראיתי שעון חול שמציין זמן של כמה דקות והפכתי אותו "הנה, עד שכל החול ירד למטה אני אוכל וכשהוא יסיים נלך לישון" הוא הביט בחול נשפך, גרגר, גרגר, ואני אכלתי.

סיפור אחד במיטה הסתיים, ואחריו בא עוד אחד בטענה ש: "יהוא, אבא מרשה לי שני סיפורים לפני השינה... באמת." ובאמת שלי לא אכפת, זה חופש גם לנו, מותר עוד סיפור. הסיפורים היו חמודים, היה לי רק קצת קשה להתעלם מהעובדה שבספר "סיפורי לילה טוב" של רחוב סומסום יש שני סיפורים על מישהו שחולם חלום רע.

הוא נסה להרדם, בלי הצלחה. "אוף, אני מתגעגע אל אמא, אני רוצה שהיא תחזור!" הוא אמר בעצב. "היא תחזור ביום שני, זה אולי נשמע הרבה זמן אבל זה יעבור מהר, כי מחר תהיה עם סבתא ואז עם הדודה וכו' וכו'" אבל זה לא עניין אותו, הוא רצה את אמא! הוא שתק וחיבק אותי, וראה את החול נשפך, גרגר, גרגר. חיבקתי אותו בחזרה. בשקט הוא התחיל לצעוד אל תוך עולמות השינה, ואני שכבתי שם על הגב ונזכרתי...

כשהייתי בן חמש, או אולי שש ההורים שלי טסו לחו"ל לחודשיים, או שאולי זה היה חודש, בכל מקרה זה הרגיש והיה הרבה מאוד זמן. אני ושתי אחיותיי הגדולות נשארנו אצל סבא וסבתא. עם כמה שאהבתי להיות אצלם זה היה לי קשה, קשה מאוד אפילו, ולא הבנתי למה הם נסעו לכל כך הרבה זמן. גם אני כמו אחי, מדי פעם אמרתי "אוף, אני מתגעגע לאמא! מתי היא כבר תחזור?" לא באמת צפיתי לתשובה, ידעתי שיענו לי ש:"עוד כך וכך ימים היא תגיע." זה היה יותר כאילו ניסיתי להגיד את זה לה, שהיא תשמע "אמא, אני מתגעגע אלייך, מתי כבר תחזרי?", שהיא תשמע ותענה לי "אני בדרך, אני באה אלייך, אני כבר מגיעה." הזמן עבר, ואני הבטתי בחול נשפך, גרגר, גרגר. 

לפני בערך כחצי שנה, בתחילת החורף, התארח אצל אבא אורח מיוחד. היה זה חבר מאוד טוב שלו, שאמאן אינדיאני מניו מקסיקו. זה היה ערב, אני והוא ישבנו בסלון, אבא שלי יצא לפגישה ואנחנו נשארנו לבד בבית. דברנו ושיחתנו התגלגלה אל גיל הנעורים ותהליך ההתבגרות בו אני נמצא, כמדומני אני העליתי את הנושא.  ספרתי קצת על מסע בר המצווה שעשו לי, שהיה בהחלט מן מסע התבגרות. אבל הוא היה כמו מן ציון של תחילת תהליך בו אני נמצא עכשיו. ספרתי לו בקצרה על תהליכי ההתבגרות שאני חווה וביניהם צורך ל"פרידה מאמא", או יותר נכון מההזדקקות אליה, ולהיות יותר עם אבא ולספוג את הנוכחות הגברית והאבהית שלו שבהרגשתי יכלה לדחוף אותי קדימה.

הוא הקשיב ואז ספר לי שישנם שבטים אינדיאנים בהם יש טקסים שונים שמציינים את הפרידה מהאמא, הוא ספר לי כמה דוגמאות. הייתה דוגמא אחת שנתפסה בזיכרוני, דוגמא שהוא לקח נראה לי משבט המאייה: האמא הייתה מגרשת את הנער מהבית, זורקת עליו חפצים, וצועקת עליו שהיא שונאת אותו ושלא יחזור, ואז שולחת אותו משם. כך נפתח מסע ההתבגרות שלו, מסע אשר עד סופו היה בליווי גברי השבט אשר יכלו לשמש דוגמא, ולהוביל אותו בדרכו להפוך לגבר. בתרבות שלנו לאו דווקא יקבלו בחום את המנהג הזה, הוא יכול להיתפש כאלים, ברברי ודבילי. אבל זה נובע מנקודת מבט שגויה. אני רואה איך הטקס הזה תורם בשתי צורות. האחת ברובד החיצוני, בה הגירוש של הנער דוחף ומאלץ אותו לצאת מתלות לעצמאות. התרומה השנייה היא יותר פנימית, טקס סמלי לפרידה של הנער מדמות האמא, לא מהאמא הספציפית שלו אלה מהארכיטיפ. פרידה מהצורך במגננה האימהית, וההזדקקות הילדותית לנשי. פרידה שמאפשרת לו ללכת בתהליך ההתבגרות והבניה שלו כגבר.

אז אחרי לא הרבה זמן עברתי לבלות את רוב זמני אצל אבא, דבר שהיה טוב, ותרם הרבה להתפתחותי. אבא העמיק את שותפותו בדרכי, תרם לה, העצים ואתגר אותי להתקדם ואני נהנתי מזה מאוד.

אבל הנה עכשיו יש הפסקה, אבא טס לחודשיים וחצי לארה"ב ועכשיו אני אצל אמא. פעם היה לי קצת קשה להיות פה, בבית של אמא. היה לי קשה להשתחרר פה מדפוסי הילד הישנים שלי, הייתי רגיל לדרכים מסוימות של התנהלות, דרכים שרציתי לשנות. אבל עכשיו, אחרי ש"נפרדתי מאמא", ברמה שהייתי צריך באותו שלב, אני מרגיש פה אחרת. אני כבר לא דבוק פה כמו פעם לדפוסים הישנים שלי, אלה חופשי לגבש פה את דפוסי החדשים. אני נוכח, ומרגיש שאני יכול לתקשר עם אמא שלי בצורה יותר ישירה ובוגרת, שנעימה יותר גם לי, וגם לה. כבר לא תקשורת של ילד קטן עם אמו המגוננת עליו מהעולם סביבו, אלה תקשורת של נער שנמצא בריקוד עם העולם סביבו, עם אמא חכמה שמייעצת ותומכת, שהוא בוחר מרצון שתלווה אותו בדרכו. הוא יודע שהוא לא חייב, שהוא כבר יכול להיות יותר עצמאי, שהוא כבר יצא למסע שלו. אבל הוא בוחר, בוחר שהיא תלווה אותו בו. יותר מכל אני מרגיש שלא כמו פעם כאשר הרגשתי שאני "תקוע" בבית של אמא ובהפסקה מהמסע שלי, היום אני מרגיש שאני יכול להביא את המסע שלי , ולהתקדם.