אני מעביר את הבלוג לאתר WORDPRESS

החלטתי להעביר את הבלוג שלי לאתר WORDPRESS שהוא אתר בקוד פתוח מה שמאפשר את שיפור התוכנה על ידי כל אחד שחפץ בכך.
הנה הקישור לכתובת החדשה של הבלוג: http://azavtietbetzefer.wordpress.com/

האוניברסיטה הפתוחה

"אבל מה עם כל הקטע שעזבת את בית הספר? שברחת מהמסגרות?" 
זאת שאלה ששאלו אותי כבר כמה אנשים בעקבות החלטתי להתחיל ללמוד שנה הבאה לקראת תואר כללי במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה. שאלה שלא הפתיעה אותי כלל, להפך: זו שאלה ששאלתי גם את עצמי כמה פעמים, תוך כדי ההתלבטות אם לקבל את ההחלטה הזו. תהיתי אם ואיך זה מסתדר עם הדעות שלי על מערכת החינוך ועם הצעדים שנקטתי כשעזבתי את בית הספר. ראיתי את הסתירה שעולה על פני השטח ולכן אפשר לומר שציפיתי לשאלות מהסוג הזה. אבל השאלה חזרה על עצמה יותר משחשבתי ולכן אני חש צורך לענות עליה כאן בקצרה (בקצרה- כי אני כותב מהפלאפון, עם מעט בטריה.)
אפשר לומר שמה שמוזר בהחלטה הזאת זה שאני אכנס מחדש למסגרת לימודית ממוסדת, וכביכול כבר לא אהיה במסע חופשי של לימוד.
                               ***
לקראת ליל הסדר השנה, אותו חגגנו יחד עם אנשים רבים, בקש ממני אבא להביא את ארבעת השאלות הכי טובות שאמצא על חופש.
דנתי על הנושא עם אנשים רבים וגם חשבתי בעצמי על נושאים שונים של חופש וחירות, עד שמצאתי ארבע שאלות שמהן הייתי מרוצה.
בשלב מסוים בלילה אחרי הרבה שירה הגיעה הזמן לשאול את השאלות, וכך עשיתי. האנשים שהגיעו התחלקו לארבע קבוצות, אחת לכל שאלה, ודנו בה. כעבור רבע שעה בקשו הערכת זמן וכעבור עוד רבע שעה התכנסו כולם בחזרה וכל קבוצה הציגה את הדיון שערכה. השאלה הראשונה ששאלתי הייתה "מה ההבדל בין חירות אמתית לבין שיעבוד לחופש?" נציג מהקבוצה שבחרה בשאלה הזו קם והציג. הוא הסביר שהיה דיון ארוך על הנושא ושהם לא מצאו איזושהיא תשובה ברורה, אבל יש להם תיאור וויזואלי של כל אחד משני המצבים. " חופש אמיתי נראה כך..." הוא פרס את ידיו לצדדים, הטה את גבו לאחור, הביט מעלה ונשם. תמונה שלא יהיה קשה למצוא ב"גוגל תמונות" תחת החיפוש "freedom". "... ושיעבוד לחופש נראה כך..." הוא נעמד בעמדת התקפה ודחף עם הידיים לכל כיוון כמנסה להרחיק ממנו משהו.
כך באמת אם אהיה משועבד לחופש, או לרצון בחופש יותר נכון, אנסה להרחיק ממני כל גבול וכל מסגרת, מתוך פחד שהוא ימנע ממני להיות חופשי. בעוד כאשר אני בחירות אמתית אני מקבל את זה שיש מסגרות וגבולות ומבין את חשיבותם לצמיחה ולהתפתחות שלי. כך אני גם יכול לבחור את המסגרות שהכי נכונות לצרכים שלי, ויתנו לי את הדברים שאני צריך כדי לצמוח הכי טוב.
וכך אני מצטרף לאוניברסיטה הפתוחה מתוך הבנה שהיא מסגרת שתהיה טובה בשביל הצמיחה שלי. היא תאפשר לי גישה לידע ברמה גבוהה אליו אני צמא, להתקדם לקראת תואר אקדמי וגם להמשיך ללמוד במסלול רחב עם נושאים מגוונים שונים, מה שיעשיר ויספק את הסקרנות שלי.
בשונה מבית הספר, האוניברסיטה הפתוחה היא מסגרת שאינה נכפית עלי, אלא כזאת שאני בוחר מתוך הבנה שהיא נכונה בשבילי. בנוסף, היא לא המסגרת ב"ה" הידעה שבה אני נמצא, אלא אחת מתוך כמה מסגרות שונות חלקן חיצוניות וחלקן אישיות אשר בונות את דרכי. לא כל המבנה אלא אבן/ לבנה אחת במבנה.
אלו הדברים שעושים אישית בשבילי את ההבדל.
והנה תוך כדי שאני כותב את זה מגיע אלי הודעה שהרשמתי לאוניברסיטה הפתוחה נקלטה בהצלחה!

פרידה מאמא

אז אחרי שבפעם השישית לפחות היא הסבירה לי את כל ההוראות, אמא ונמרוד, בן זוגה, נכנסו לרכב ונסעו. הם נסעו לרומא לכבוד יום הנישואים שלהם, ואני נשארתי עם אחי הקטן לארבעה ימים.
בהתחלה הקראתי לו סיפור, ועוד אחד, אח"כ הוא שאל אותי על העיר רומא ובפעם הראשונה מאז שהורדתי את "GOOGLE EARTH" מצאתי לו גם שימוש. בעוד אנו ממשיכים ומשחקים לאט לאט הגיע לו הערב ואחי התחיל להשמיע פיהוקים. "אתה כבר רוצה לאכול וללכת לישון?" שאלתי אותו והוא ענה שכן. אכלנו והוא השאיר צלחת חצי מלאה, לא התווכחתי כי אכלנו לא מזמן וידעתי שהוא כבר מלא. אני עוד הייתי רעב והייתה לי דילמה, לאכול עכשיו או אח"כ את מה שהוא השאיר בצלחת. ראיתי שעון חול שמציין זמן של כמה דקות והפכתי אותו "הנה, עד שכל החול ירד למטה אני אוכל וכשהוא יסיים נלך לישון" הוא הביט בחול נשפך, גרגר, גרגר, ואני אכלתי.

סיפור אחד במיטה הסתיים, ואחריו בא עוד אחד בטענה ש: "יהוא, אבא מרשה לי שני סיפורים לפני השינה... באמת." ובאמת שלי לא אכפת, זה חופש גם לנו, מותר עוד סיפור. הסיפורים היו חמודים, היה לי רק קצת קשה להתעלם מהעובדה שבספר "סיפורי לילה טוב" של רחוב סומסום יש שני סיפורים על מישהו שחולם חלום רע.

הוא נסה להרדם, בלי הצלחה. "אוף, אני מתגעגע אל אמא, אני רוצה שהיא תחזור!" הוא אמר בעצב. "היא תחזור ביום שני, זה אולי נשמע הרבה זמן אבל זה יעבור מהר, כי מחר תהיה עם סבתא ואז עם הדודה וכו' וכו'" אבל זה לא עניין אותו, הוא רצה את אמא! הוא שתק וחיבק אותי, וראה את החול נשפך, גרגר, גרגר. חיבקתי אותו בחזרה. בשקט הוא התחיל לצעוד אל תוך עולמות השינה, ואני שכבתי שם על הגב ונזכרתי...

מפגש בגובה העיניים

תמיד נהניתי יותר לשוחח עם אנשים מבוגרים מאשר עם בני גילי. כבר בגיל חמש או שש, בחגים או בסופי השבוע הייתי מסתובב על המדשאות של בית ההארחה במקום בו גרתי, מוצא אנשים ומתיישב לדבר אתם. הם היו מופתעים לראות ילד בגילי מתיישב כך בחופשיות ליד זרים ומתחיל לדבר אתם על מדיטציות, טיפוס עצים, סיפורים חסידיים, שלום עולמי ועוד נושאים רבים ומגוונים. אבל לי זה היה עניין שבשגרה, הייתי מתיישב אומר שלום עם חיוך ומתחיל לדבר. אחרי שיחה שלפעמים גם ערכה שעות הייתה מוצאת אותי אמא ומזכירה לי שאני צריך גם לאכול.

חיינו אז כקהילה במצוקי דרגות, מקום על צוקי מדבר יהודה אשר משקיף על ים המלח. הקהילה הייתה קטנה, בין חמישה עשר לעשרים אנשים שעבדו יחד עבודה רוחנית והיו בעלי תפיסת עולם שונה מהמקובל.

"אני רוצה לפתוח קורס פרמקלצר לצעירים"

תלמידי קורס הפרמלקצ'ר המתקדם יושבים בנחל עמוד

"נמאס לי ללמד אנשים מבוגרים" הצהיר גלעד, מנחה קורס הפרמקלצ'ר המתקדם בו אני לומד. זה היה במפגש האחרון של הקורס, שם התחלקנו לכמה קבוצות. בקבוצה בה הייתי היו בעיקר צעירים ויחד "עפנו" על המשימה שקבלנו, להעמיק ולדון בעקרונות הפרמקלצ'ר. בעזרת המשקפיים של הפרמקלצ'ר הפלגנו יחד למקומות שונים והעלינו רעיונות מגניבים.

בעודנו מדברים גלעד הצטרף לראות איך אנחנו מתקדמים, הוא שם לב להתלהבות וההנאה שלנו וסיפר שהוא מעוניין ללמד יותר צעירים. "אני רוצה לפתוח ביולי קורס פרמקלצ'ר, עם דגש על קהל צעיר. תיכוניסטיים,חברה לפני ואחרי שירות, סטודנטים וכמובן גם אנשים שצעירים בנפשם ולא רק בגילם. אתם מעוניינים?"

כמובן שאני התלהבתי מהרעיון וישר התחלתי לחשוב איך אני יכול למשוך בני נוער בגילי. כבר הרבה זמן רציתי למצוא צעירים שיעשו איתי פרויקטים של פרמקלצ'ר, והנה זה מתחיל.

כולנו הבענו התעניינות וכוונה להשתתף. "אני אשמח אם תגיעו, תעזרו לי ואולי גם תעבירו תכנים אם אתם מעוניינים."

עבר כשבוע ויצאו כבר פרטים על הקורס שיתרחש במושב קדיתא שליד צפת ויערך במתכונת של שבוע מרוכז ולאחריו התנדבות ולמידה מעשית. בקורס אני אשתתף וגם אעזור בהעברת תכניו, משמח אותי מאוד לראות שגלעד סומך עלי ומעוניין שאני אעזור ואקח חלק בקורס.

מצורפים כאן פרטים למתעניינים, מוזמנים להעביר הלאה.

לאירוע בפייסבוק: לחצו כאן

לפרטים באתר של גלעד, מנחה הקורס: לחצו כאן

יופי ועדינות תחת הקליפה, מתחם ילדים בשבועות

מתחם הילדים
תודה ל"עזרה" על התמונה

בפסטיבל העברי הראשון שעמלתי בהקמתו, הייתי הרבה עם הילדים הקטנים ב"מתחם הילדים". מתחם שהוקם להנאת הילדים ורווחתם של המבוגרים, ועליו הייתי אחראי יחד עם הדס אחראית המתחם ושלושה חברים בגילי.
שניים מאתנו חיכו שם לקבל את פני הבאים, בעוד אני והדס מחדדים את חושינו, מחפשים ילדים וקוראים להם לבוא לפעילות הכרות במתחם הילדים. במסע החיפושים הגעתי לכמה נדנדות בסגנון "טרזן" שהשתלשלו מטה מן העצים ועליהם נתלו ילדים מחויכים. היה נראה שהם כ"כ נהנים ושום משפט הזמנה שהעלתי בדעתי לא היה נשמע לי מפתה כמו הנדנדות האלו בפתח היער הפראי והיפיפה. "שלום חמודים, אנחנו תכף מתחילים פעילות הכרות במתחם הילדים ואני אשמח שתבואו." ניסיתי בפשטות והצבעתי לכיוון המתחם. "מה יהיה בפעילות ?" שאל אחד הילדים במבטא מוזר. בהיתי בו לא מבין, הרי זה ברור מכירים אחד את השני בפעילות הכרות. "מה יהיה שם? כדי שאני אדע אם אני רוצה לבוא.." הוא חזר ואני התאוששתי ועניתי " יהיו כמה משחקי הכרות כדי שכולנו נוכל להכיר אחד את השני, כדאי לבוא." הוא הנהן אבל לא היה ברור לי מה זה אומר. זרקתי עוד משפט שממליץ לשאר הילדים להגיע והלכתי משם.

הקמות לפסטיבל

לתקוע בזנטים, להרים סנדות, למתוח לייקרה, לעשות קשר מוט, לגזום את עץ האלון... ככה נראו שלושת הימים האחרונים.

הכניסה למקלחות

ביום ראשון בשמונה וחצי בבוקר הגעתי לתחנת הרכבת בעתלית משם אבא שלי אסף אותי ולקח אותי לקיבוץ בית אורן בו אנחנו גרים. הוא הלך למשרד ואני ירדתי ל"יער הפיות" לפגוש איש בשם רוני מפיק "הפסטיבל העברי הראשון" שיתקיים שם בחג השבועות.
פגשתי אותו ביער והוא הסביר לי בכלליות אילו עבודות אנחנו צריכים לעשות במסגרת הקמת הפסטיבל והתחלנו לעבוד, כמובן שלא לפני שהזמין אותי לארוחת בוקר/צהריים. היומיים הראשונים [ובייחוד יום ראשון] היו מתישים במיוחד, אך מספקים.
ביום הראשון התחלנו עם בניה של מקלחות שדה שמהן נשקף נופו המרהיב של היער. היו כל כך הרבה מחברים בגדלים וצורות שונות כך שהרכבת המקלחות הייתה ממש כמו לשחק בלגו.

אנו כמעט מסיימים את בניית המקלחות וקול משאית נשמע מלמטה.

לקראת סיום השנה הראשונה מחוץ לבית הספר

הבנתי שקבוצת הנוער לא מתקדמת כרגע לשום מקום, כנראה שזה עוד לא הזמן וזה בסדר, רק שזה נתן לי תחושה שאין לי פרויקט שיוליך אותי וכך יצאתי מסדר ומרצף של עשייה. מתוך התסכול שבירידה דברתי עם אנשים שונים שסבבו אותי בימים האחרונים ונזכרתי שמה שמוביל אותי כרגע הוא  בעצם למידה. אני נמצא מחוץ למסגרת שתגיד לי מה ומתי לעשות ולכן אני צריך ליצור לעצמי מסגרות אשיות, כאלו שאקבע לעצמי וכך יהיה לי סדר. במשך השנה היו דברים שונים שהובילו והלהיבו אותי [כמו קבוצת הנוער לדוגמה] שהתחלפו כל כמה זמן, הדברים האלו גרמו לי באופן טבעי ליצור סדר בדרכי. אבל כאשר משהו שהוביל אותי כבר לא עניין אותי הייתה נפילה והסדר נעלם. אבל כמו שאמרתי קודם מה שמוליך אותי בעומק הוא פשוט הרצון ללמוד ויש לי כרגע צורך ליצור לעצמי סדר בצורה יותר קונקרטית וברורה שלא תתבסס על כיוון אחד אלה תהיה רחבה ומעשירה. זה היה משמח להבין את זה אבל גם מעט מבאס, כי עכשיו אני רוצה ליצור לעצמי סדר לחודשים הקרובים אבל אני יודע שהם כבר מלאים בדברים ולא אוכל ליצור לעצמי סדר של ממש עד ספטמבר. אבל רגע, וואו עוד חודש אני כבר שנה מחוץ לבית הספר!

אף אחד לא הגיע, מה עושים עכשיו?

ביום חמישי האחרון הייתי נרגש ומלא מוטיבציה לקראת מפגש סופ"ש של קבוצת הנוער שהקמתי. תכננתי פעילויות שונות וגם קבעתי עם דני לסרי[איש חינוך מרתק שהוא במקרה גם אבא של אחת הבנות בקבוצה] שיעשה אתנו איזו שיחה או פעילות. עד הבוקר של יום שישי כבר המוטיבציה ירדה והייתי מודאג כי חלק מבני הנוער הודיעו ברגע האחרון שהם לא יגיעו. אבל אמרתי שלא נורא, אז נהיה שישה, זה גם בסדר. אבל בזמן שהתקרבתי באוטובוס לעין הוד[מקום המפגש] הבנתי שעוד שלושה לא יגיעו כך שבסוף מי שהגיע היו אני, גלעד, ומיכל [שם בדוי]  שחשבה להצטרף לקבוצה.

מחברת השאלות והתובנות

מחברת השאלות והתובנות

הכנתי לי מחברת, מחברת קטנה, אותה אני אקח לכל מקום.
במחברת הזאת לפעמים יכתוב מישהו צעיר וסקרן, ולפעמים מישהו מבוגר וחכם.
כאשר אעסוק במה שאעסוק במהלך היום
ופתאום תהיה לי שאלה עליה לא אדע לענות הבחור הצעיר והסקרן ישלוף את המחברת ויכתוב את כל שאלותיו, וכאשר פתאום תהיה לי איזו תובנה חכמה, גם אם גדולה וגם אם קטנה. אז הבחור המבוגר והחכם ישלוף את המחברת ויכתוב כמה רעיונות ועצות טובות.
ואז, כאשר אמצה את עצמי יושב ולא יודע מה לעשות אני פשוט אשלוף את המחברת.