ביום חמישי האחרון הייתי נרגש ומלא מוטיבציה לקראת מפגש סופ"ש של קבוצת הנוער שהקמתי. תכננתי פעילויות שונות וגם קבעתי עם דני לסרי[איש חינוך מרתק שהוא במקרה גם אבא של אחת הבנות בקבוצה] שיעשה אתנו איזו שיחה או פעילות. עד הבוקר של יום שישי כבר המוטיבציה ירדה והייתי מודאג כי חלק מבני הנוער הודיעו ברגע האחרון שהם לא יגיעו. אבל אמרתי שלא נורא, אז נהיה שישה, זה גם בסדר. אבל בזמן שהתקרבתי באוטובוס לעין הוד[מקום המפגש] הבנתי שעוד שלושה לא יגיעו כך שבסוף מי שהגיע היו אני, גלעד, ומיכל [שם בדוי] שחשבה להצטרף לקבוצה.
התחושה הראשונית שלי הייתה כאב גדול, תחושה שאני לבד ושאין עניין במה שיש לי להציע. הייתי פגוע.
יחד עם הכאב גם הבנתי שאם אף אחד לא הגיע למרות ההתלהבות שהייתה אחרי המפגש הקודם אז יש איזושהי בעיה. יכול להיות שבאמת לא מעוניינים באותו חזון כמו שיש לי ורוצים משהו אחר ואז עם כמה שזה כואב אני צריך לשחרר את זה לפחות לעכשיו, אבל יכול להיות גם שפשוט אין מספיק בהירות או שמשהו בהתנהלות הוא לא נכון.
גלעד אמר שלדעתו כל הקבוצה מעוניינים באותו הדבר כמוני, שהוא שמח שאני לקחתי אחריות שזה יקרה ושיכול להיות שפשוט משהו בדרך שאני מנסה שזה יקרה לא נכון. הוא הציע שנפגש כולנו לשיחה שנדבר ונשתף מה אנחנו חושבים ומרגישים, וננסה בעצם להבין האם, לאן ובאיזו דרך אנחנו ממשיכים כקבוצה. הסכמתי אתו שזה צעד נכון וגם שעדיף אם לא אני אהיה זה שיארגן את המפגש הזה.
בסוף יצאתי עם גלעד לטיול בסוף השבוע וכשחזרתי כתבתי לקבוצה, שתפתי במה שקרה והזמנתי שמישהו יארגן מפגש שבו נערוך שיחה על הנושא. מהר מאוד אחד החברים לקח על עצמו את האחריות וזה מעודד אותי.
הבני נוער בקבוצה עזבו את בית הספר פחות או יותר מאותן הסיבות כמוני, ואני מאמין שהם כן מעוניינים בקבוצה שהיא מעבר לחבורת חברים ובכל זאת אני מרגיש שאין שיתוף פעולה בשביל ליצור קבוצה כזאת. ברור לי שחלק מזה קשור לדרך שבה אני מנסה לעשות זאת ועלו לי רעיונות רבות מה בעצם הבעיה. אבל אני חושב גם הרצון להתמרד משחק פה תפקיד, אני חושב שבדרך כלל בני נוער שעוזבים את בית הספר, גם עם זה מסיבות טובות ומרצון ללמוד עדיין קיים אצלם הצורך למרוד במסגרת ומתוך כך מופיע קושי להתאסף לקבוצה מסודרת-שזו בעצם מסגרת.
התחושה הראשונית שלי הייתה כאב גדול, תחושה שאני לבד ושאין עניין במה שיש לי להציע. הייתי פגוע.
יחד עם הכאב גם הבנתי שאם אף אחד לא הגיע למרות ההתלהבות שהייתה אחרי המפגש הקודם אז יש איזושהי בעיה. יכול להיות שבאמת לא מעוניינים באותו חזון כמו שיש לי ורוצים משהו אחר ואז עם כמה שזה כואב אני צריך לשחרר את זה לפחות לעכשיו, אבל יכול להיות גם שפשוט אין מספיק בהירות או שמשהו בהתנהלות הוא לא נכון.
גלעד אמר שלדעתו כל הקבוצה מעוניינים באותו הדבר כמוני, שהוא שמח שאני לקחתי אחריות שזה יקרה ושיכול להיות שפשוט משהו בדרך שאני מנסה שזה יקרה לא נכון. הוא הציע שנפגש כולנו לשיחה שנדבר ונשתף מה אנחנו חושבים ומרגישים, וננסה בעצם להבין האם, לאן ובאיזו דרך אנחנו ממשיכים כקבוצה. הסכמתי אתו שזה צעד נכון וגם שעדיף אם לא אני אהיה זה שיארגן את המפגש הזה.
בסוף יצאתי עם גלעד לטיול בסוף השבוע וכשחזרתי כתבתי לקבוצה, שתפתי במה שקרה והזמנתי שמישהו יארגן מפגש שבו נערוך שיחה על הנושא. מהר מאוד אחד החברים לקח על עצמו את האחריות וזה מעודד אותי.
הבני נוער בקבוצה עזבו את בית הספר פחות או יותר מאותן הסיבות כמוני, ואני מאמין שהם כן מעוניינים בקבוצה שהיא מעבר לחבורת חברים ובכל זאת אני מרגיש שאין שיתוף פעולה בשביל ליצור קבוצה כזאת. ברור לי שחלק מזה קשור לדרך שבה אני מנסה לעשות זאת ועלו לי רעיונות רבות מה בעצם הבעיה. אבל אני חושב גם הרצון להתמרד משחק פה תפקיד, אני חושב שבדרך כלל בני נוער שעוזבים את בית הספר, גם עם זה מסיבות טובות ומרצון ללמוד עדיין קיים אצלם הצורך למרוד במסגרת ומתוך כך מופיע קושי להתאסף לקבוצה מסודרת-שזו בעצם מסגרת.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה